ת"ק
בית משפט לתביעות קטנות ראשון לציון
|
13499-09-12
31/12/2012
|
בפני השופט:
רנה הירש רשמת בכירה
|
| - נגד - |
התובע:
תמיר ברזלי
|
הנתבע:
1. אלפנדרי - שיווק לבידים בע"מ
2. רמי ג'רושי
3. הפניקס חברה לביטוח בע"מ
|
| פסק-דין |
הרקע והצדדים
1. עניינה של התביעה היא בתאונת דרכים שהתרחשה בראשון לציון בחצר המפעל של הנתבעת 1. הנתבעת 3 הינה מבטחת המשאית של הנתבעת 1, בו נהג הנתבע 2 בעת התאונה.
2. התובע עצר את רכבו בשביל שבחצר המפעל ונפגע מהנתבע 2 שנהג במשאית, נסע לאחור ופגע ברכב התובע בחלקו האחורי (פגיעת אחור-אחור). בגין פגיעה זו עתר התובע לפיצוי על סך 8,653 ש"ח. התובע מסר בביהמ"ש כי לא תיקן את רכבו לאחר קרות התאונה ומכר את הרכב במצבו כפי שהיה.
3. הנתבעות טענו כי האחריות לתאונה מוטלת על התובע, שחנה במקום אסור אשר לא היה בשדה הראיה של הנתבע 2, ועל כן הנתבע 2 לא יכול היה להבחין בו ולא יכול היה למנוע את התאונה.
דיון והכרעה
4. לאחר שנתתי דעתי למכלול כולו ולטיעוני הצדדים כפי שהועלו בכתבי הטענות ובדיון בפניי, אני סבורה שדין התביעה להתקבל בחלקה, שכן במקרה זה מוטלת האחריות על שני הנהגים המעורבים, ולהלן נימוקיי:
5.
אחריות הנתבע 2
ראשית, אין חולק כי הנתבע 2 נסע לאחור בעיקול, כאשר אין לו שדה ראיה לרכבים הנמצאים אחרי העיקול. בנסיבות אלה, על הנתבע 2 לנהוג בזהירות יתר ובאיטיות רבה, תוך מתן תשומת לב מקסימאלית לנראה במצלמת הרוורס המותקנת במשאית. הרושם שקיבלתי מעדותו של הנתבע 2 היה כי הוא רגיל בנסיעה זו, לאחור ובעיקול, ועקב כך הוא בעל בטחון מוחלט במהלכה, ביטחון שאינו מתאים למקום האמור.
שנית, הנתבע 2 טען כי מיד עם השלמת הפניה בעיקול פגע בתובע, וזאת כאשר מנגד אישר כי התמונה נ/1 משקפת את מקום עמידת המשאית בעת הפגיעה (לדבריו, לא הזיז את המשאית לאחר התאונה ועד לצילום התמונה). בתמונה נראית המשאית כשהיא עומדת באופן ישר - כולה לאחר סיום היציאה מהעיקול, דבר שאינו מתיישב עם גרסת הנתבע 2. יתרה מזו, הנתבע 2 סימן על גבי התמונה נ/2 את מקום עמידת רכב התובע לפני/בעת התאונה, אשר אינה מתיישבת כלל עם מיקום המשאית מיד לאחר הפגיעה (שכאמור, לא הוזזה לפני הצילום) ולפיכך אין לי אלא לדחות את גרסת הנתבע 2 לעניין מקום רכב התובע לפני התאונה.
שלישית, הנתבע 2 טען שמיקומי הנזקים אינם תואמים את גרסת התובע, שכן רכב התובע נפגע בפינה הימנית האחורית ולא באמצע חלקו האחורי של הרכב, ואולם התובע העיד כי חנה בצמוד לצד ימין, ולפיכך גם תמונות הנזק ומיקום הנזק ברכב התובע תומכים בגרסת התובע.
6.
אחריות התובע
התובע נכנס למתחם השייך לנתבעת 1, ועצר בדרך צרה מבלי שקיבל אישור או הכוונה לעצור באותו מקום, אלא שעצר שם על דעתו בלבד. חניה זו יצרה סיכון משמעותי, שהתממש בתאונה נשוא התביעה. מנהל הנתבעת 1 בעדותו ציין שקיימת חניה מסודרת במקום אחר, ועדותו זו לא נסתרה.
התובע עצר במקום שבו מוצב שילוט האוסר על חניה או עצירה, כאשר לדבריו לא שם לב לאותו שילוט. התעלמות זו מהשילוט הקיים - או חוסר תשומת לב אליו - יש בה משום רשלנות מצד התובע, אשר מחוייב בעת הנהיגה (וגם העצירה) לשים לב לנעשה בדרך, להיות ער לשילוט ולתמרורים בדרך ולצפות קיומם של כלי רכב נוספים במקום.
במבחן "מידת האשמה", בשים לב למיקום עמידת רכב התובע מחד (שהנתבע 2 יכול היה להבחין בו לו היה שם לב לנעשה בדרך מאחוריו), אני קובעת כי על התובע מוטלת אחריות בשיעור של 40% , ואילו על הנתבע 2 אחריות בשיעור של 60% לנזק ולתוצאותיו.
7.
הנזקים
הנזק שנגרם לרכב התובע על פי חוות דעת השמאי הינו בסך של 7,853 ש"ח.
התובע העיד כי לאחר התאונה ולנוכח הקשיים הניכרים בהם נתקל כאשר ביקש לתקן את הרכב, מכר את הרכב במצבו כפי שהיה לאחר התאונה בתמורה לסכום של 2,000 ש"ח. התובע הציג ראיה לדברים אלה (ת/1) ועל בסיסם ניתן לקבוע כי הנזק שנגרם לתובע בפועל עקב התאונה, ב"מבחן התוצאה", הינה בסכום של 11,965 ש"ח (ערך הרכב על פי חוות דעת השמאי היה 13,965 ש"ח, ומסכום זה הופחת התמורה שקיבל התובע עבור הרכב הניזוק).
אני מקבלת את הסברו של התובע לסיבה בגינה נמכר הרכב במצבו הניזוק, בין היתר בשים לב לכך שאחוז הנזק הגולמי שהוערך על ידי השמאי היה בשיעור של כ- 56%. עם זאת, מאחר ולא נטען על ידי התובע כי חיפש אופציה אחרת - ואולי טובה יותר - למכור את הרכב במצבו הניזוק, ועל דרך האומדנא, אני מעמידה את הנזק שנגרם בפועל לתובע עקב התאונה על סך של 9,000 ש"ח,
לכך יש להוסיף את שכרו של השמאי בסך 800 ש"ח - ובסה"כ 9,800 ש"ח.